התקוה של ט״ו באב / The Hope of Tu b'Av

ערב שבת קודש פר׳ עקב תשפ״ג

English follows the Hebrew.

בט"ו באב נסעתי באוטובוס בחזרה מתל אביב ב-1:00 לפנות בוקר. מאחורי ישבו שישה תלמידי תיכון ודיברו.

על מה הם מדברו?

אחד הבחורים סיפר את סיפורם של קמצא ובר קמצא (תלמוד בבלי גיטין 55b), מדרש אגדה הקשור לחורבן הבית השני. החלטתי להסתכל. החלטתי להציץ כדי לראות איך הם נראים. לא ראיתי שום כיפות, רק לשנים היה שיער ארוך. לבחור שמספר להם את הסיפור היה שיער ארוך מאוד.

לא שמעתי שום אפיקורסות או כפירה כפי שאני מצפה מתלמידי מערכת החינוך הממלכתית החילונית. אבל לא היה ברור שהם חילונים. אולי הם לומדים בבית ספר דתי, אבל מסתובבים בלי כיפות חוץ לבית ספר או בית כנסת.

לאחר מכן הם דיברו על ששום דבר לא שייך לנו אלא הכל בבעלות של הקב״ה.

איזה איש מבוגר הנראה חילוני ישב בצד השני ל מעבר נפף במניפה עם סמן קשת הגאווה. הוא השתתף בשיחה. למרות שאני לא זוכר את מה הוא אמר, אני כן זוכר שהסכמתי איתו. נראה שגם הבחורים קיבלו את מה שהוא אמר.

ארבעה בחורים ירדו בגבעתיים, עיר שאינה ידועה כעיר אוהבת התורה, או במזרח מרכז תל אביב. לא ברור. שני הבחורים האחרונים ירדו בפרבר מעורב דתי וחילוני.

קשה מאוד ליצור סיפור כזה.

הקללה שחלק בני ישראל מתים במיוחד בכל ט׳ באב גם הוסרה בט' באב. אבל עוד לא ידעו שהקללה הוסרה עד ט"ו באב כש ראו את הירח המלא הוכיח כי התשיעי חודש החמישי כבר עבר ללא מקרי המוות הצפויים מדי שנה.

למרות המאבק המתמשך של עיריית תל אביב נגד התורה, חלק תקוותי חזרה אליי השנה בט"ו באב. אני ממש הייתי צריך את זה לאחר העציבות ודכאון של ט׳ באב.

On Tu b'Av, I was on the bus, coming back from Tel Aviv at 1:00 AM. In back of me sat six high school boys talking.

What were they talking about?

One of the boys was recounting the story of of Qamtza and Bar Qamtza (TB Gittin 55b), a prominent midrash agadah (story), related to the destruction of HaBayith HaSheni (the Second Temple). I decided turn around,... casually. I did not see any kippoth (Jewish male head covering), only a couple of them had longish hair, one of them very long hair, the one recounting the story for them.

I heard nothing heretical, like one might expect from students of the secular Israeli state educational system. I supposed that they did not have to be secular. Maybe they went to a religious school, but did not wear kippoth while on vacation. Who knows?

They then went on to discuss how nothing belongs to us. The Holy One Blessed Be owns everything.

The secular-appearing man waving a rainbow pride fan sitting across the aisle from me chimed in. Although I cannot recall what he contributed to the discussion, I do remember that I happened to agree with him. The high school boys also seemed to accept what he had said.

Four of the boys got off the bus in either Givataim, a city not known for its embrace of Torah, or east central Tel-Aviv. It wasn't clear. The last two got off in a mixed modern orthodox, secular suburb.

You just cannot make this stuff up.

The curse of dying on the Tribes of Israel while wandering in the desert was imposed, carried out, and eventually removed on Tisha b'Av (9th of Av). However, the curse's removal was not recognized until Tu b'Av (15th), when the full moon proved that the ninth of the month had already passed without the annually expected, mass deaths.

In spite of the City of Tel-Aviv's ongoing battle against Torah, I had some of my hope restored the other night on Tu b'Av, definitely a well-needed boost after the sadness and depression of Tisha b'Av.